החלטה בתיק בש"א 782/06

1.      בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (דמ 3571/06).

2.      העובדות הדרושות להכרעה בבקשה הן כמפורט להלן:

2.1.   המבקש, הוא התובע בבית הדין האזורי,  הגיש תביעה כנגד המשיבים.

2.2.   דיון מוקדם בתביעה התקיים ביום 18.9.2006, בפני כבוד הרשמת ריכטמן. כפי העולה מפרוטוקול הדיון, לאחר חילופי דברים בין הצדדים ובין כבוד הרשמת לבין הצדדים, ניתן פסק דין כנגד משיב 4, אשר לא התייצב לדיון, והוא חויב לשלם למבקש הוצאות בסך של 1,800 ש"ח.

2.3.   לאחר מכן, הודיעו המבקש ומשיבים 1, 2 ו 3 כי הגיעו להסדר פשרה, לפיו משיבה 2 תשלם למבקש סך של 1,400 ש"ח, לסילוק תביעות המבקש ממשיבה 2 עקב עבודתו ועקב סיום עבודתו, כאשר מתוך סכום זה סך של 400 ש"ח יועבר לב"כ משיבות 1 ו- 3, כך שבסך הכל ישולם למבקש סך של 1,000 ש"ח.

2.4.   כאמור, פסק הדין ניתן במעמד הצדדים, כך שהמועד להגשת בקשת רשות ערעור היה יום 3.10.2006.

2.5.   המבקש ביקש להגיש בקשת רשות ערעור ביום 12.10.2006, אולם זו לא נתקבלה לרישום עקב האיחור.

2.6.   לבקשת רשות ערעור צורף מכתב תלונה ששלח המבקש לכבוד השופטת הראשית בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, השופטת פוגל, המהווה את נימוקי בקשת רשות הערעור. במכתב נטען כי המבקש הסכים לפשרה לנוכח העובדה שבית הדין קמא לחץ עליו והטעה אותו, וכי הדיון התנהל תוך שהמבקש הושפל. בבקשת רשות הערעור עתר המבקש לכך ש"יתנהל משפט חדש".

3.       נימוקי הבקשה להארכת מועד הם:

3.1.    מצבו הכלכלי של המבקש קשה, ולכן עד לקבלת סיוע מהעירייה התעכב צילום המסמכים.

3.2.    לעניין מועד הגשת הערעור המבקש הוטעה על ידי מזכירה בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, אשר אמרה לו כי ימי שישי, שבת וחגים לא מובאים במניין הימים, וכי עומדים לרשותו 30 יום להגשת ערעור.

4.       המשיבים התנגדו לבקשה מנימוקים אלה:

4.1.   אין יסוד לטענותיו של המבקש בעניין אופן ניהול הדיון בבית הדין קמא. יש לציין לשבחה של כבוד הרשמת כי הסבירה למבקש פעמים רבות כי אין לו עילת תביעה כנגד חלק מהנתבעים.

4.2.   משיבה 2 שילמה למבקש את הסכום שנפסק לזכותו.

4.3.   יש לדחות את הבקשה ולהביא לידי סיום את ההתדיינות על תביעה העומדת על סך של 544 ש"ח.

5.       בטרם אדון בבקשה להארכת מועד, יש לבחון אם הליך של הגשת בקשת רשות ערעור הוא ההליך הנכון, או שעל המבקש להגיש תביעה לביטול הפסק. אין ספק, כי ההליך של הגשת בקשת רשות ערעור הוא ההליך הנכון לעניין פסק הדין שניתן כנגד משיב מס' 4, כנגדו ניתן פסק דין בהעדר התייצבות. באשר לפסק הדין שניתן ביחס למשיבים 1, 2 ו- 3, בו ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין הצדדים, הרי שבהתאם לפסיקה

... פסק הדין שאושר בהסכמה בין בעלי הדין נושא עמו אופי של הסכם ואופי של פסק-דין. הוא מורכב כאילו משני מרכיבים, והם ההסכם בין הצדדים וכן האישור שניתן לו על-ידי השופט. אם צד טוען, שנפל פגם בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין או בפסק הדין (כולל מקרה בו נטען כי פסק הדין ניתן רק בלחצו של בית המשפט), יגיש ערעור לערכאה גבוהה יותר. מאידך גיסא, כאמור כבר, אם ההליך השיפוטי היה תקין, אולם נפל פגם בהסכם, אין מקום לערעור, אלא יש להגיש תביעה חדשה, שהרי בדרך כלל יש גם צורך לשמוע ראיות בקשר לפגמים שבחוזה.

ע"א 116/82 לבנת נ' טולידאנו, פד"י לט(2), 729, בע' 732.

לנוכח העובדה כי המבקש טוען כי הסכים לפשרה עקב לחץ והטעייה של בית הדין קמא,  ההליך הנכון הוא הגשת בקשת רשות ערעור.  לפיכך, יש לבחון אם מתקיים טעם מיוחד להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.